צרו קשר
ּ

הלכת בג"ץ 919/15 בעין הפסיקה ההלכתית בבתי הדין הרבניים

מהי הלכת בג"ץ 919/15? ואיך היא משפיעה על הפסיקה המשפטית אם בכלל בבתי הדין הרבניים?

ביום 19/07/2017 ניתן פסק דין ע"י בית המשפט העליון בבע"ם 919/15, בע"ם 1709/15 – בו נקבע ע"י בית המשפט העליון הלכה חדשה בנוגע לפסיקת מזונות בבתי המשפט לענייני משפחה במדינת ישראל.

במה דברים אמורים;

שופט ביהמ"ש העליון עוזי פוגלמן, דן במקרה בו הקטינים הינם בגילאי 6-15, הצדדים הינם בעלי משמורת משותפת, ושכרם של הצדדים זהה או קרוב לכך.

על פי הדין הקיים עד לפסיקתו של השופט פוגלמן על פי סעיף 3 (א) בחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) התשי"ט – 1959, הקובע כי אדם חייב במזונות ילדיו הקטינים לפי הוראות הדין האישי החל עליו – במקרה דנן הדין העברי.

השופט פוגלמן מלין כי אף על השוויוניות בין הצדדים בכל הנוגע למשמורת המשותפת ביניהם והשתכרותם הזהה של הצדדים, על פי הדין העברי – היה מוטל על האב לשלם דמי מזונות לאם, בנוסף לתשלומים אותם משלם האב כאשר הילדים שוהים אצלו, דבר אשר לטענתו אינו שוויוני ופוגע פגיעה קשה באבות הגרושים.

 

ונצטט תמצית מדבריו של השופט ע. פוגלמן בפסק הדין, בו הוא מציג את הבעיה לשיטתו בדין הקיים:

"יעקב ורחל התגרשו והסכימו כי המשמורת הפיזית על שלושת ילדיהם הקטינים בגילאי 6-15 תהיה משותפת, כך שהילדים ישהו עם כל אחד מהם מחצית מן החודש, "שבוע-שבוע" לסירוגין. סעיף 3)א) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות, התשי"ט-1959, להלן: חוק המזונות) קובע כי: 3).א) אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בןזוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה. מזונות לילדים קטינים בהתאם לכך, חלוקת נטל המזונות בין יעקב לבין רחל נקבעת לפי הדין העברי. בתמצית ייאמר – והדברים יובאו בהרחבה להלן – כי על פי פרשנותו הנוכחית של הדין העברי, יעקב חייב להעביר לידי רחל מדי חודש תשלום מזונות המכסה לפחות את צרכיהם ההכרחיים של שלושת הילדים. סכום זה מחושב בדרך כלל כך: 1,300 – 1,400 ש"ח לכל ילד עבור מזון, ביגוד, ביטוח בריאות חובה, חינוך חובה ושאר צרכים מינימליים בסיסיים (הסכום נחפף באופן חלקי כשמדובר בכמה ילדים), בתוספת כשליש עד מחצית מהסכום שמשלמת רחל עבור שכר דירה ועלויות המדור הנלוות לו"

לאחר אריכות מרובה ונימוקים לרוב, העלה השופט ע. פוגלמן והסכימו עימו 5 חבריו בהרכב ביהמ"ש, כי מעתה תקנות הרבנות הראשית (תש"ד) להרחיב את חיוב המזונות לאב מכוח ההלכה מגיל 6 עד גיל 15, יקבלו פרשנות שונה, ומכיוון שכל החיוב הינו מדין צדקה (לשיטתו) הרי שהיא מוטלת על ההורים בשווה.

ההלכה העולה מפסיקת בג"ץ הינה כאשר המשמורת משותפת בין הצדדים וההשתכרות זהה, ומדובר בקטינים בגילאי 6-15, מוטלת חובת המזונות על שני הצדדים בשווה.

 

לאחר שביארנו בקצרה את משמעותה של הלכת בג"ץ 919/15, השאלה המתבקשת היא הכיצד משפיעה הלכת בג"ץ זו, על הפסיקה בבתי הדין הרבניים?

בפס"ד של ביה"ד הרבני באזורי בבאר שבע, מיום 24.7.17 תיק מס' 147728/12 אשר ניתן בסמיכות לפסק דינו של ביהמ"ש העליון ומהווה כעין תשובה לדבריו, טוען נחרצות אב"ד הרב אליהו אריאל אדרי כי פרשנותו של ביהמ"ש העליון לתקנות הרבנות הראשית הינה שגויה, וכי תקנות הרבנות הראשית אינה נובעת מדין צדקה אלא תקנה משפטית ממונית;

"לאחרונה היה מי שרצה לטעון כי תקנת הרבנות הראשית אינה תקנה משפטית אלא היא מדין צדקה. הראינו לדעת לעיל ויתבאר עוד לקמן, שגם אם חיוב מזונות הילדים מדין צדקה הרי שהוא מוטל על האב, לא רק בשיעור הבינוני אלא די מחסורם של ילדיו, ורק אם אינו אמיד יש לגבות משאר קרובים.

אולם האמת תורה דרכה, שתקנת הרבנות הראשית נועדה להעלות את גיל הילדים שאותם חייב האב לזון, והיא תקנה ממונית ולא מהלכות צדקה. לתקנה זו סייגים במקרים מסוימים, סייגים אלו אינם גורעים מתוקפה ועדיין היא תקנה ממונית משפטית."

אף מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל בספרו "יביע אומר" (חלק ח' סימן כב') דן במקרה בו קטנה מסרבת להתראות עם אביה, ומתורף דבריו עולה בבירור כי תקנת הרבנות הראשית הינה לעגן בחוק את מזונותיהם של הקטינים בגילאי 6-15, והתקנה בעלת אופי משפטי בלבד;

"הנה נוסח תקנה הנ"ל הוא בזה"ל: לפנים בישראל, אף על פי שמעיקר הדין אין לכוף את האב לזון את בניו ובנותיו הקטנים אלא עד הגיל של שש שנים, מ"מ היו מכלימים אותו ומכריזים עליו כדי להכריחו לזונם עד שיגדלו. אך בזמנינו לא איכשר דרא לצערינו, וכפיה מוסרית אין כחה יפה כלל וכלל. ואירעו מקרים רבים שהאב התאכזר מרוע לב, ובתי המשפט הממשלתיים פטרו אותו על יסוד שהילדים היו למעלה מגיל שש שנים. ושהחוק הממשלתי אינו יכול להתחשב עם הטענה שאם האב אמיד יש לחייבו מתורת צדקה. והרי בימינו אלה אפי' לילדים מבוגרים קודם שהגיעו לגיל של חמש עשרה, צפויה להם סכנות גדולות מוסריות, אם לא תהיה פרנסתם מובטחת על פי יסוד משפטי וכו'."

 

אף את טענת ביהמ"ש כביכול תקנת הרבנות הראשית לחייב את האב בתשלומי מזונות מגיל 6 עד לגיל 15 הינם מדין צדקה, ומשכך עליהם לחול בשווה על שני ההורים, מפריך אב"ד הרב אריאל אדרי לאחר שקלא וטריא בדיני צדקה והעלה כי:

"לענייננו נראה שאף אם באנו מדין צדקה בלבד האב חייב לזון את בניו ובנותיו ורק אם אין אפשרות לחייבו יש לדון בחיוב שאר קרוביו. חיובו של האב יהיה לא רק כדי צרכם של בניו אלא גם "די מחסורם" שגם הוא מדיני צדקה."

בסופם של דברים, דוחה אב"ד הרב אדרי את פרשנותו של ביהמ"ש העליון לתקנות הרבנות הראשית;

"הדרך הנכונה והמושכלת היא דרכם של בתי הדין מאז ומעולם. חיוב מזונות הילדים מוטל על האב בלבד, אולם בית הדין לא יחייב את האב יותר מכפי יכולתו, ידאג להותיר לו למחייתו, יימנע משימוש גורף במושג "יכולת השתכרות" ויימנע מלחייבו במקרים של ספק.

במקום תנועת המטוטלת הנעשית כיום, ובמסגרתה חיובו הבלעדי של האב עובר גם לכתפי האם, שמא היה ראוי לתוקפי בתי הדין להודות בטעותם ולשוב לשיטת ההלכה מאז ומעולם?

ושמא זהו גורלו של המשפט העברי כאשר הוא מתפרש על ידי מי שאין התורה בלבד נר לרגליו."

לאחרונה, מצאנו התייחסות בביה"ד הרבני בחיוב האב במזונות הילדים אף ללא כל קשר לגילם, כאשר ישנם זמני שהות שווים או רחבים אצל האב. כך עולה מפס"ד בביה"ד הרבני האזורי בבאר שבע 1140557/4) מיום 08.11.2018) ;

"הנחת היסוד, עליה חזר כב' השופט שלוש פעמים ולפיה לפי הדין העברי על האב להעביר לידי האם את מלוא סכום הצרכים ההכרחיים עבור התקופה של חודש שלם, מבלי לקזז בדרך כלשהי את ההוצאה הישירה שמוציא הוא על ילדיו, נשגבה מבינתי.

לפי דין תורה אין כל ספק שהאב מחויב להעביר לידי האם את סכום צרכי הילדים בתקופה שהם אצלה בלבד, ולא ניתן להבין מאין "צפה" פרשנות זו, וכיצד עלה על הדעת שיש במקורותינו הקדומים מקור ולפיו כאשר המשמורת משותפת ישלם האב מזונות לאם עבור חודש שלם, ובנוסף יישא בהוצאות הילדים במחצית הזמן בה הם שוהים אצלו. אין ספק שלפי דין תורה חיוב המזונות יצטרך להביא בחשבון את משך הזמן בו הילדים שוהים אצל האב, ולקזזו מהסכום העובר לידי האם."

 

אמירות מעין אלו של דייני ביה"ד הרבני, המתחשבות בעת קביעת גובה דמי המזונות שעל האב לשלם לאם – בזמני השהות של האב עם הילדים, מהוות הוכחה וסמל לפסיקתו מאז ומעולם של ביה"ד הרבני על פי ההלכה אשר הם דברי אלוקים חיים, וכי פרשנותו של ביהמ"ש העליון את ההלכה, הינה שגיאה בהבנת ההלכה היהודית ומעבר למשמעותה המשפטית לחשיבותה בעשיית צדק חברתי בעם ישראל.

 

העולה מכל האמור לעיל, חשיבותו של טוען רבני בייצוג הלכתי ומשפטי בביה"ד הרבני חשובה לאין ערוך, הן בהצגת הטענות בצורה הנכונה והיעילה בפני ביה"ד הרבני, והן בהשמעת הטיעונים ההלכתיים ועמידה על קוצו של יוד לטובת הלקוח.

בהצלחה!

 

 

למעלה

השאר פרטים ונחזור אליך בהקדם

ּ